<h1>ראבי"ה סימן אלף קל"ד</h1>
<h2>דף עא.</h2>
שאילה לר' אפרים בר יצחק. ילמדינו רבי דאמרינן בפרק בהמה המקשה אשכחין טומאה בלועה טהרה בלועה מנלן מק"ו ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל וכו', וקשיא לי אדם שמציל במשא הזב על טהרה שבתוכו מנלן, הא לא אתיא בק"ו ממשא הזב כדמוכח בפ' הניזקין (גיטין ס"א ע"ב) שאין כלי חרס מוקף צמיד פתיל ניצול במשא הזב. ועוד ראייה אחרת מפ"ק דנידה (ה' ע"ב) ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל [הניצול] באהל המת אינו מציל מעת לעת שבנידה וכו'. ועוד תניא במסכת אהילות (בתוספתא פט"ו ה"ח) חבית שמוקפת צמיד פתיל והיא מליאה משקין ועשאה גולל לקבר ב"ש מטמאין וב"ה מטהרין וכו' עד אמרו להם ב"ה אי אתם מודים באדם שבלע טבעת טהורה ונכנס באוהל המת שאע"פ וכו' אמרו להם ב"ש לא אם אמרתם בטבעת שאינה מטמאה במשא הזב [תאמרו במשקין שמטמאין במשא הזב]. (וכלי) [משמע דכלי] חרס המוקף צמיד פתיל אינו ניצול במשא הזב. וזו תשובת הרב. ממקום שבאת תשובתך בצידך. מדלא פליגי בחבית מלאה (אוכלין ועשאן) [כלים ועשאה] גולל לקבר, ש"מ דווקא (מלאין) [מליא] משקין פליגי אבל מליא טבעות וכלים אפילו בית שמאי מודי דטהור גם במשא [הזב] מכלל דטבעו' טהור אף במשכב הזב אפילו בחבית דומיא דמשקין דלא מצינו כלי חרס מוקף צמיד פתיל מטמא בהיסטו של זב אלא אוכלין ומשקין שבתוכו אבל כלים לא. וטעמא משום דעליונו של זב אינו עושה אלא מדף. ואם תראה משניות דקתני נוטל(ו)ת עריבה מליאה כלים וכו' (זבין פ"ד מ"א) טמאי[ן] וטהור[ין] דקתני התם לא אמ[רו] אלא על הנושא דומיא דזב וטהור שפיר(י)קו משאוי (שם פ"ג מ"ב). ואפילו אם שהסיטו על זב ומטמא כלי בתוך כלי חרס, לא קשיא לך דהתם מסיט כלים עצמן אבל טבעת בתוך האדם אין הזב מסיט אלא האדם ולא הטבעת בתוכו שהטבעת קבועה היא בתוכו, ותניא (עירובין ל"ה ע"א) אהל וניסט טמא כלי ואינו ניסט טהור, ומשום הכי טבעת ניצולת במשא הזב ואין צריך קל וחומר. ועד כאן תשובתו. ולאבי העזרי נראה לתרץ דמפכים קטנים טהורין אפילו ממשא הזב הוה מיית[י] לה מקל וחומר כמו דמייתי ממוקף צמיד פתיל וטעמא כיון שאינן ראויין למגע בשר הזב טהורין אפילו ממשא הזב דאיתקש להדדי והנוגע והנושא (ויקרא ט"ו י') [את] שבא לכלל מגע בא לכלל משא כדאיתא בפרק העור והרוטב (קכ"ד ע"ב). ולא דמי לקולית סתומה (שם) ולא לאילפסין עירניות (ביצה ל"ב ע"א וש"נ) כדפתרי בה רבוותא. ורבינו שלמה פירש נמי דטהורים ממשא הזב פרק א"ר עקיבא (פ"ד ע"ב). וצמיד נקיט משום דבאהל המת מיירי כדמייתי עלה (ע"א ע"ב) מתרווייהו תנינא. ואע"ג דאיכא למפרך מה לפכים קטנים שכן אינם ראויים למגע כלל, אנן מתוכן קאמרינן כדמשני במסקנא והתם נמי אדם אינו ראוי למגע. והקשה הרב היה [לך] להקשות מאי האי כלי חרס שאינו מציל שבתוכו כו' עד בוקעת ועול[ה], וזה לא מצינו בכלי חרס אלא (בקנ') [באהל] (ו)המת שאין לו פותח טפח. ועו[ד] היה לך להקשות ואימ' ומה אדם שאינו מציל על טהרה שבתוכו דאמר מר (ב"ב י"ט ע"ב) כל דבר שמקבל טומאה אינו חוצץ בפני טומאה, מציל על טומאה שבתוכו, כלי חרס שמציל על טהרה שבתוכו אינו דין שיציל על טומאה שבתוכו. ואני יואל הלוי אומר דלא קשיא מידי דתניא בפרק שבעה דכלים [תוספתא כלים ב"ק פ"ו ה"ו] דאדם מציל על טהרה שבתוכו. והכי תניא שלשה דברים מצילין באהל המת הבלועין וצמיד פתיל ואהלים יש בבלועין שאין בצמיד פתיל ואהל[ים יש בצמיד פתיל ואהלים] שאין בבלועין הבלועין מצילין על הטה[ו]רין [מ]ליטמא ומצילין על הטמאים מלטמא, צמיד פתיל ואהלים מצילן על הטה[ו]רים מל[י]טמא ואין מצילין על הטמאין מלטמא הבלועין אין מיטמאים במשא הזב וצמיד פתיל ואהלים מיטמאים במשא הזב. הרי למדנו (מזר) [מהך] ברייתא דבלועין דאדם מציל על טומאת מת שבלע אעפ"י שהוא עצמו טמא. ולמדנו שהכל הבלועין באדם אינן מטמ[אים] במשא הזב ומיטמאים בצמיד פתיל ואוהלים במשא הזב, דהיינו שלא כדברי מורי. דהא דקאמ' גבי אדם אין מטמא במשא הזב, מיטמ' גבי כלי חרס במשא הזב. והיינו כלי[ם], דמשקין לא שייך גבי אדם דאין מטמא במשא הזב, אעפ"י שבאוכלין שייך, לא מסתבר הכי. ולמדנו דצמיד פתיל ואהלים אינן מצילין על הבלוע של מת בתוכו דטומאה בוקעת ועולה כדאמר תלמוד[א] הכא. ועוד תניא בתוספתא פרק שני עשר דאהילות (ה"ג) כלב שאכל בשר המת ונכנס לתוך הבית הבית טהור שכל הבלועין באדם ובבהמה ובחיה ובעוף טהורין. ומספקא לי אי אמרינן דכלי חרס (ואוכלין) [ואוהלין] שוין במת דכשאין חלל טפח בוקעת הטומאה ועולה אבל אם יש חלל טפח לא, דלעניין אהל שרץ אינן שווין דתניא בתוספתא דטהרות בפ' שבעה כוורת [פחותה] פקוקה בקש ומשולשלת לאויר התנור ושרץ בתוכה התנור טמא שרץ בתנור אוכל[ין] שבתוכה טמא[ין] ור' אליעזר מטהר מק"ו אם מצלת היא מיד אהל המת החמור אינו דין שתציל מיד כלי חרס הקל כו' עד תשוב[ה] זו לדברי[ו] אם הצילו אהלים [מיד אהלים] באהל המת שכן הוא עושה טפח על טפח בבית טהור יצילו אהלין מיד אהלין (מיד אהל) [ב]אהל השרץ שכן הו(י)א עושה טפח על טפח בכלי חרס טמא. ונראה לי פירו[שה] אם הצילו אהל מיד אהלים למדנו דבאהל השרץ אפילו איכא טפח אינו מציל ובטומאת מת מציל. הילכך מ[י]ד שהקשה המקשה אדם שמציל במשא הזב על טהרות שבתוכו מנלן, לא איצטריך למיבעי דברייתא רווחת היא, [והא] (מ)דאצטרך למילף לרבא מק"ו היינו כמו שמסקנ' לקמן (ע"א ע"ב) בבלע שתי טבעות אחת טהור' ואחת טמא' דלא מטמ[א] טמיא לטהור משום דטומאה בלועה לא מטמאה אפילו כי האי גוונא והא לא חזינן לא במשנה ולא בברייתא. ותדע דהכי הוא דהא רבא מקשי לרבה מאי קמ"ל תנינא וכו' אלמא דדבר שמשנה או ברייתא לא אצטריך מקל וחומר. ולי קשיא לפי מסקנא דבבלע שתי טבעות אשמעינן, היכי יליף טהרה בלועה כי האי גוונא מק"ו מכלי חרס אי הוה בכלי חרס טבעת טמאה עם טהורה לא מטמא, כי האי גוונא לא חזינן דמציל והא (ד)אמרינן בוקעת ועלה כי איכא טומאה לתוכו כ"ש בטבעת טהורה שבפנים מטמא[ה] מחמת הטבעת טמאה ועוד הלא [הם כמסותרין בתיבה] שמטמאים כדפי' רבינו שלמה. ודוק ותשכח. אבי מורי. והקשה מורי ה"ר אפרים אהאי דקאמ' אדרבה כלי חרס חמור (ומטמאו) [שמטמא] מאוירו והכי אית[יה] לקל וחומר ומה כלי חרס שמטמא מאוירו מציל על טהרה שבתוכו אדם שאינו מטמא מאוירו לא כל שכן. ותימא דא[י]מ[א] כלי שטף יוכיחו שאין מטמאים מאוירן ואין מצילין על טהרה שבתוכן. ונר' לי דלית קשיא דאיכא למפרך מה לכלי שטף שאין מצילין על (טהרה) [טומאה] שבתוכן תאמר באדם שמציל על טומאה שבתוכו יציל על טהר[ה] שבתוכו. אבי מורי. ועוד הקשה מהו דאמרינן בפ"ק (כ"ה ע"א) ויהא כלי חרס מטמא (מתוכו) [מגבו] מק"ו וכו' ומסקנ' משום דמציל בצמיד פתיל ש"מ דאינו מטמא (מתוכו) [מגבו]. ותימא והלא אדם דמיטמא (מתוכו) [מגבו] ואפילו הכי מציל על טהרה שבתוכו והכי נמי אימא כלי חרס אע"פ שמטמא (מתוכו) מגבו מציל על טהרות שבתוכו מגזירת הכתוב, דק"ו מי היא מית' שמטמ' מגבו, כדאשכחן גבי אדם. וא"ת אדם מכלי חרס ילפינן, סוף סוף (טמא) [נימא] ק"ו ויטמא כלי חרס מגבו (ויהיא) [ויהיה] שווה לאדם. ודבר זה תשאל בשמי והויא פלא. ואני יואל הלוי אומר דאינ' קשי' דאע"ג דאדם שמטמא מגבו מציל על טהרה שבתוכו היינו משום דמציל נמי על טומ[אה] שבתוכו [אבל כלי חרס שאינו מציל על טומאה שבתוכו], וטומאה בוקעת ועולה, אם היה מטמא מגבו (ו)לא היה אומר קרא כי יש צמיד פתיל טהור... דמציל אלא הטומאה היתה נכנסת דרך גבו לתוכו. ומדקאמ' כך כי יש צמיד פתיל טהור, ש"מ (דיאן) [דאין] לו טומאת גב לגמרי. ואני אבי העזרי אומר אע"פ שאין משיבין על האריי[ות] שלא בפניהם אעפ"כ צריך אני לדקדק בדבריהם ולהשיב. ונראה בעיני שפלוגתא דבית שמאי ובית הלל דאהלות שעשאה גולל אפילו בחבית מלאה טבעות. ומלאה משקין דנקט לאשמועינן כוחן דבית הלל אע"ג דהן עלולין לקבל טמאה מטהרים ב"ה. וכן מוכח התם, דלדברי הרב ר' אפרים לינקוט נמי אוכלי[ן], וחיל[ו]ק שחילק בין היסט להיסט שינוייא דחיקה הוא ולא מסתבר. גם ששאל הרב מנלן דשייך בכלי חרס למימר טומאה בוקעת ועולה, משנה היא בסוף פרק ח' דאהלות (מ"ו) וכן שנויה, שתי חביות ובהן כשני חצאי זיתים מוקפות צמיד פתיל ומונח[ו]ת בתוך הבית טהורות, מפני שאין בכל (יתדות ויתדות) [חבית וחבית] זית שלם, והבית טמא פיר[וש] מפני שבוקעת ועולה הטומאה לגבי הבית הוי זית שלם וההיקף מהניא לכל חבי(ו)ת וחבי(ו)ת שלא יקבלו טומאה מן הבית. ומסיים התם נפתח[ה] אח[ת] מהן היא טמא[ה] והבית טמא וחביר[תה] טהורה וכן שני חדרים שהם פתוחים [ל]בית. וכל (ש)מה שהקשה הרבי' אפרים על הקל והחמור, בזה השיב מורי אבי נוחו עדן דאדם מציל על טומאה כו' וכן על (טהור) [טהרה] מה שאין כן בכלי שטף ולא בכלי חר[ס]. ואע"פ שאדם מטמא מגבו, מה שבתוכו (טמא) טהור משום עיכול כדפירש רבינו שלמה. ודאי אם היה נידון כאילו אינו מעוכל אז לא היה חוצץ אבל השתא הוי כאילו אינו בעולם. תדע שהר[י] אינו מטמא במשא מטעם זה כדמוכח בפרק הלוקח בהמה במסכת בכורות (כ"ג ע"א) וגם במסכת נדה בפרק יוצא דופן (מ"ב ע"ב). ואע"פ שהזכיר רבי' שלמה גבי צמיד פתיל דנידון כמעוכל לא שממש יהא מע[ו]כל דהא אינו ראוי להתעכל בו אלא גזירת מלך הויא דטהו' כאילו היה מעוכל דהכלי חוצץ מגבו וכאלו אמ[ר] ומה במקום שהחמ[יר] בטומאה הקיל בטהרה מקום שהקיל בטומאה אינו דין שניקל בטהרה ואעפ"י שאינו משם אחד. ועוד יש להקשות על דברי הרב ר' אפרים מנלן שאדם מציל על אוכלין טהורים שבתוכו ממשא הזב, מקל וחומר דצמיד פתיל לא קאתו שהרי הן טמאים בהסט זב או נדה כדאיתא בהנזקין (גיטין ס"א ע"ב) ובפרק [קמא] דנדה (ה' ע"ב) (ובפרק קמא ד) [ו]בברייתא דלעיל, וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון, וסוגיין משמע דאאוכלין קאי נמי (טומאה) [טהרה] בלועה ודומיא דטומאה הוי טה(ו)רה בלועה. ואם באנו להעמיד הטומאה באוכלין (אכל ליה) [אבל לא] בטהר' היא מלתא מרפסא איגרי. גם מה שהביא אבי מורי אכל[ים] ראייה מדתניא יש בבלועים מה שאין כן בצמיד פתיל, אינה ראייה, דבאוכלין איכא לאוקמי ולא בטבעת. ומה שתירץ מורי אבי דלא הוצרך רבה לק"ו כיון שברייתא רווחת היא תדע מדפרכי לי' תרוייהו תנינא ומתוך זה (משמע) [משני] דלא הוצרך להשמיענו אלא כגון שבלע שתי טבעות מה שאין שנוי במשנה וברייתא הלכך ממשא הזב דטהור פשיטא לן אע"ג דליכא ק"ו דברייתא רווחת היא, הפלא ופלא מאי קאמר, הלא רוב הלכות הטומא[ו]ת ואוהלות ונגעים השנויים במשנה הוצרכנו בת"כ וגם בספרי וגם בגמר[א] דידן ללמדן מפסוק או מי"ג מדות. וגם בפרק קמא דמכילתין (כ"ד ע"ב) תנו רבנן אויר כלי חרס טמא וגבו טהור וכו' וילפי(נן) לה אמור[א]י מקראי ומק"ו נמי דייני עד דמיתוקמ' להו בו על המשנה עצמה ושאל מנלן שאין נראה לומר דהלכה למשה מסיני הוה אע"פ שמקצתם הלכה. ואומר אני דאלו שנו תחילה בתלמוד הברייתא טומאה בלועה לא מטמאה וכן דין (טהור) [טהרה] בלועה ושוב היה דן רבה מאין, לא הקש[ה] התלמוד תרווייהו תננהי. אלא מדפתח רבה מנפשיה להדורי מילת', ש"מ דלא איירי במאי דתני' מתניתין גופא, צריך למימ[ר] טעמא מנלן וצריך ק"ו. ודכוות' (ו)נמצא בפ' קדשי מזבח (מעילה ט"ז ע"ב) וה(י)א רב אמתניתין קאי ומשני רב שמעתתא בעלמא [הוא] ד(ב)קאמר, ובפ"ב דכתובות (י"ט ע"א) גרסי[נן] גנבי גנובי למה לך. הלכך נראה לתרץ דממשא הזב דטהור [מ]ק"ו (הפכין) [דפכין] קטנים אתי שהוא יותר ממוקף צמיד פתיל, והנוגע והנושא כתיב וכיון שאינו עתיד לפתח ואינו ראוי למגע בשר הזב טהור גם ממשא אפילו פיר' אוכלין לתוכו, וכן אם נתן בו מחטין וצינורין. ומשום דקאי בעניין אהל נקט צמיד פתיל. אבל אלפסין עירוניות (ביצה ל"ב ע"א) טמאים במשא הזב מפני שעתידין לפתח. וכן פירש רבינו שלמה בפרק א"ר עקיבא (פ"ד ע"ב) דטהורים גם ממשא הזב. ומה שהקשה מורי אבי מורי לפי המסקנא דמיירי בבלע שתי טבעות היכי יליף לה בק"ו הלא מטמ' זה את זה כשהן בכלי חרס ביחד, יש לומר כגון שלא יגעו זה בזה וכלים אינן מטמא' מאויר(ו) כלי חרס כדאיתא בסוף פרק [קמא] דפסחים (כ' ע"ב), ומ"מ גם מאהל המת ניצול כשמוקף צמיד פתיל ואית' לק"ו כדלעיל. ואי קשיא הא מסקינן במנחות פרק ר' ישמעאל (ס"ט ע"ב) שאני עצמות דאקושי (דאקושי), ולא הוי עיכול, והכ[א] משוינן לטבעת עיכול. תריץ דהתם מיירי לאחר שהקיאום וכן הכא [אי] מיירי בטבעת אחר שהקיאו מקבלין טומאה כדמעיקרא. ובשר דרכיך כגון דתינוקת דווקא הוה עיכול אפילו הקיאוהו, ותו דזאיבים חביל גופייהו בשרצים וממהרים לעכל. וכן משמע בסוף פרק גיד הנשה (ק"ג ע"ב) דבשר לא הווי עיכול כשהקיאו. ולא דמי לזר שאכל שזפין של תרומה והקיאן דפטור כדאמר ר' יוחנן בפרק בתרא דיומא (פ"א ע"א) דהתם טעמא משום דמחוללת ועומדת כדאיתא בפרק (בתרא) [קמא] דכריתות (ז' ע"א) כהן שסך שמן (המשחה) [של תרומה] בן בתו ישראל (כן) [כו'] ואינו חושש. וההיא דפרק קמא דבכורות (ז' ע"ב) דג (טהור) [טמא] שבלע דג טהור וכו' דלא הוי עיכול, הא אוקמא רב נחמן בר יצחק (שם) כשמצאו שלם, ורב ששת ורב פפא (שם) לא קאי פירוקיהן אלא אדג טמא שבלע דג טהור אמאי לא חיישי[נן] לדלמא אשרוצי משריץ אבל דג טהור שבלע דג טמא לכולי עלמא (הך) [הוי] עיכול אם לא ימצאנו (עול') [שלם] דממהר' ל[י]עכל כדתנן במסכת אהלות (פי"א מ"ז) ובדגים ובעופות כדי שתפול לאור ותשרף. ובדרך השרצה לא שייך עיכול דהיינו רביתיה. אבי העזרי.
<h2>דף עב.</h2>
שאילה. ועוד בסוף הלכה שאמרנו פומבדיתאי ידעי טעמא דהא מילתא לא תימא ר' עקיבא היא דאמר עובר במעי אמו טמא, פירש רבינו שלמה טומאה בלועה מטמאה וטהרה בלועה מיטמאה וסיפא דקתני ואשה טהורה משום דמגע בית הסתרים לא מטמ' [קשה לי] במשא מיהא טמאה כדאיתא פרק יוצא דופן (נדה מ"ב ע"ב) ומת מטמא במשא כדאיכא בהעור והרוטב (קכ"ח ע"ב) ובנדה (ס"ט ע"ב). ותו לפי פירוש(י) לא ידעתי למה ל[י] דקאמ' בסיפא גזירה שמא יוציא ראשו חוץ לפרוזדור, אפילו ידו נמי דהא לא מטמא בית הסתרים מפרש אדוני כמו כן (ואת) [ותו] אמאי לא מקשה לרב' ממתניתין (ע' ע"ב) דר' יוסי מטמא בט(ו)מאה והלא טומאה בלועה היא. ועוד לרב חסדא (שם) דאמר ק"ו, למה לי הלא טומאה בלועה היא. תשובה. מאן לימא לן דהא דאמרת (נדה מ"ב ע"ב) נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מטמא היינו אפילו בעובר שייך לומר, דלמא דווקא במשהו דנכיל קאמר אבל בדבר שהיא גופ' לא שייך לא מגע ולא משא בבית הסתרים. והאי דקאמר בסיפא שמא יוציא ראשו (אכל) היינו לר' ישמעאל דלדידיה לא הוו ילוד אלא אם כן הוציא ראשו אבל לר' עקיבא הכי נמי דבהוציא ידו מטמ'. ואני מעולם פירשתי דר' עקיבא ס"ל נמ[י] דטומאה בלועה וטהרה בלועה לא מטמ', ועובר במעי אשה טמא היכא דהוציא מקצת אבר לחוץ ונגע בו ומשום הכי אשה טהורה (ורועה) [וחיה] טמ' משום (אשה) גזירת הוצאת יד ולר' ישמעאל הוצאת ראשו. דלגבי טומאה בלועה לא בעינן הוצ[י]א ראשו רק שלא יהא בלועה, אבל לעניין ילוד לטמא עובר לר' ישמעאל (ד)לא הוי ילוד אלא בהוציא ראשו וכל זמן שלא הוציא ראשו קרוי עובר במעי אשה ולא מטמא. ולפי דברי(ה) לא קשיא ולא מידי דהא [ד]לא פריך לרב' מרבי יוסי ועל ר' יוסי ועל ק"ו דרב חסדא משום דבשחיט דהושיט רועה ולא דמי להושיטה חייה, דחייה מילדת מושטת ידה למקום הבלוע דאין פרוזדור לבהמה דהא אפילו גבי אשה מיבעי לן בנדה (מ"ב ע"ב) אם אותו מקום בלועה הוו או בית הסתרים הוו. ועוד אפילו אם הוו בלועה ניחא ליה להקשות מדברי הכל. וכמו שתירץ הושטת חייה יתרץ הושיט הרועה משום גזירה לר' יוסי בטמאה ולרבנן לא גזרינן. ואני אבי העזרי אומר דאמת כי ר' שלמה פירש כן בתחלת ההלכה גבי מלתא דרב חסדא דמשום טומאה בלועה ליכא למימר דטהורה שאין זה נקרא בלועה והיינו רביתיה, וזה לשונו שמצאתי בפירושים ישנים. ולהכי בעי תלמודא מ"ט דתנא קמא. ויש להקשות על פתרונו דהא בסוף גמרא דמתניתין דהאשה שמת וולדה חזינן פירכא אטומאה בלועה וה(י)א עובר וחייה כשני טבעות דמי. ותו דמייתי עלה מפלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא בעובר במעי אמו, ומדמיית תלמוד[א] ומדמי להו ש"מ דעובר הוי טומאה בלועה. ונראה לפרש דהא [ד]איצטרך לן ק"ו דרב חסדא היינו לטהר האבר אחרי שיצא לחו[ץ]. ודכוות' בטומאה בלועה טמאה כדתנן בלע טבעת טמאה וכו' עד הקיאה טמאה וטמאתו. והכי פיר' מ"ט דת"ק, דמטהר עד עולם אפילו יוציא לחוץ דפשט הרועה ידו משמע לא שנא בפנים ולא שנא בחוץ, אמר רב חסדא ק"ו אם הועילה לו שחיטת אמו כשהוא במעיה להתירו באכילה, אפילו לכשיצא דשחיטת אמו הרי הוו כשחיט' (דנפשה) [דנפשו], דחייו תלויין בחייה כדאמרינן לקמן בפרקין (ע"ד ע"ב) מהו לפדות בבן פקועה כיון דאמ' רבנן שחיטת אמו מטהרתו כבשרא בדיק[ו]לא הוא או דלמא כיון דרהיט ואזיל רהיט ואתי שה קרינא ביה וכו' ואמרינן לקמן נמי (ע"ה ע"ב) הפריס על גב קרקע איכא בינייהו, אלמא דמתירו עד עולם דאפילו מאן דאסר כשהפריס היינו מדרבנן דלא אתי למיטעי להתיר שאינו בן פקועה אבל מדאורייתא מותר עד עולם כיון שנשחטה אמו בעודו במעיה א"כ שחיטתה היינו שחיטתו וחיותה היינו חיותו, (ו)לא תועיל לו חיות אמו להיות נידון כחי אעפ"י שמת במעיה. וכיון שבתחילת מיתת העובר שהיה ראוי לקראות מת לטמאות הועילה לו אמו מפני שהוא נידון כמע[יה] ונידון כחי, טהור עד עולם אפילו יצא לבסוף ולא [הוי] תו טומאה בלועה. והאי דתנא בפירקין לקמן בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו וכו' ופליגי ר' מאיר וחכמים ואמרינן בסוף גמרא (ע"ד ע"א) אמר רב חסדא מחלוקת באבר דעובר חי אבל באבר דעובר מת ד"ה שחיטה עושה ניפול ורבא אמר [כ]מחלוקת בזה כך (ב)מחלוקת בזה, התם מפני שהוציא ידו קודם שחיטה וליכא ק"ו דרב חסדא ומיד כשהוא ראוי ירדה לו טומאה ותו לא פקעי אבל הכא בתחילתו כשהוא מת לא חל עליו שם טומאה ולהכי טהור עד עולם. ועל זה הדרך תפרש בכולי פירקין בלי מכשול. וקלוט במעי קלוטה דפריך תלמודא (ע' ע"ב) ליטמא ומשני להכי אהני ק"ו דרב חסדא, הכל מיירי שנולדו ויצאו אל אויר עולם ולא מיירי בבן פקועה שא"כ אין [צריך] ק"ו.
